קריאת שמחה והודיה נשמעת מפי עם ישראל הגולה, המכיר בכך שהגיעה השעה לגאולתו ולעשיית צדק היסטורי. המילים הוֹצִיא ה' נאמרות מגרונם של בני ישראל ששהו בגלות בבל [רד"ק, מלבי"ם].
הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת הביטוי אֶת צִדְקֹתֵינוּ. גישה אחת רואה בכך ביטוי לזכות: ה' זכר את ישראל לטובה והעלה לפניו את זכויותיהם וצדקות אבותיהם [רש"י]. גישה אחרת מפרשת זאת כקיום הבטחה: ה' הוציא מאוצרו הטוב את הישועה שהבטיח לעמו וגילה אותה לעיני כל [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון משפט וצדק: ה' הוציא לאור את דין הצדק ואת הריב שבין ישראל לבבל [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
רובד נוסף ונסתר מציע כי עצם הקושי והעינוי שבגלות נועדו למטרה רוחנית – להוציא ולחלץ מתוך כוחות הטומאה מצוות וניצוצות קדושים של נשמות ישראל שהיו כלואים שם [חומת אנך].
בעקבות גילוי זה, קוראים ישראל זה לזה לבוא ולספר בציון אֶת מַעֲשֵׂה ה', כאשר הכוונה המעשית של מעשה זה היא אובדנה ונפילתה של אימפריית בבל [מצודת דוד].