קריאת קרב נחרצת מופנית אל צבאות האויב העולים על בבל, ובה מפורטים שלבי המצור וההתקפה עד להכרעת העיר. מהלך צבאי זה אינו אלא הוצאה לפועל של גזירה אלוהית שנקבעה מראש, המגיעה כעת למימושה המלא.
המילה אֶל בביטוי אֶל חוֹמוֹת בָּבֶל מתפרשת במשמעות של "על", כלומר התקפה על החומות [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הלוחמים נקראים שְׂאוּ נֵס, כאשר הנֵס הוא כלונס ארוך שבראשו מפה המשמשת כדגל [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהנפת הדגל נועדה לסמן לכוחות להתאסף, להיערך ולהתחיל במלחמה נגד החומות [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה דעה ולפיה הדגל יונף רק לאחר כיבוש העיר, ויוצב על החומות עצמן כדי להכריז על הניצחון והשליטה במקום, אף שהפעולות הבאות המתוארות מתייחסות לשלב המצור שקודם לכיבוש [רד"ק].
מכאן עוברת הנבואה לפרט מערך צבאי מדויק ורב שלבי של כיתור העיר [מלבי"ם]. ראשית, הַחֲזִיקוּ הַמִּשְׁמָר. המִשְׁמָר הוא עמדה קבועה או מערכת של משמרות שבה כל קבוצת חיילים נלחמת בזמן המיועד לה. הקריאה להחזיק במשמר משמעה לאחוז בעמדות, לא לפספס את זמן המשמרת, ולמנוע מגיבורי בבל לתקוף את המחנה ממעל לחומות [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם]. שנית, הָקִימוּ שֹׁמְרִים. בשונה מן המשמר הקבוע, השֹׁמְרִים הם סיירים יחידים המפטרלים סביב העיר, בעיקר בלילה, כדי למנוע גיחת פתע של הנצורים או ניסיונות בריחה [מצודת דוד, מלבי"ם]. לבסוף, הָכִינוּ הָאֹרְבִים. אלו כוחות המסתתרים במקומות מחבוא בשדה, שתפקידם ללכוד ולהכרית את מי שיצליח לחמוק מן העיר ולהתחבא [מצודת דוד, מלבי"ם].
כל ההכנות הללו יוכתרו בהצלחה כִּי גַּם זָמַם ה' גַּם עָשָׂה. הפועל זָמַם מבטא מחשבה ותכנון [מצודת ציון], שכן ה' תכנן את מפלת בבל עוד מימים רבים [רש"י]. השימוש הכפול במילה גַּם בא לרבות ולהעצים את הקשר שבין המחשבה למעשה [רד"ק], ומלמד שכשם שה' חשב לעשות, כך בדיוק יצא לפועל [מצודת דוד, מלבי"ם], ועל ידי המעשה האחרון באה לידי ביטוי המחשבה הראשונה [רש"י]. החורבן הוא קיום הבטחתו של ה' אֶל יֹשְׁבֵי בָבֶל, כאשר גם כאן המילה אֶל משמעותה "על", כלומר הפורענות שנגזרה על תושבי העיר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].