נבואת זעם זו פותחת את מערכת הפורענות שתבוא על האימפריה הבבלית. ה' מכריז על התערבותו הפעילה בהיסטוריה, באמצעות עוררות של כוחות אנושיים שישמשו ככלי שרת בידיו להעניש את מחריבי ירושלים.
המילה מֵעִיר משמעותה התעוררות, והמילה רוּחַ מתפרשת כאן במשמעות של רצון [מצודת ציון]. ה' מכריז כי הוא מעורר רוּחַ מַשְׁחִית, והפרשנים מסכימים כי רצון משחית זה מתייחס להתעוררות הרוח של מלכי פרס ומדי לצאת למלחמה [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. אופי הלחימה של אויבים אלו יהיה ייחודי: הם לא יכוונו להפיק הנאה או רווח אישי מן הכיבוש, אלא תכליתם היחידה תהיה להשחית לחלוטין ולא להשאיר כל שארית [מלבי"ם].
הפורענות מכוונת כלפי שני יעדים. היעד הראשון הוא בָּבֶל, שהיא עיר המלוכה המרכזית [מלבי"ם]. היעד השני הוא יֹשְׁבֵי לֵב קָמָי, כינוי המכוון כלפי האומה הכשדית [רד"ק, שטיינזלץ]. מבחינה מילולית, משמעות הביטוי היא "לב אויבי", ויש המפרשים כי הכתוב קיצר בלשונו והכוונה היא ל"יושבי ארץ כשדים" [רד"ק]. הכתוב משתמש בביטוי ציורי זה כדי לתאר את הכשדים, משום שלבם קם כנגד ה' ועמו בתמידות, ומתוך רצון זה הם החריבו את בית המקדש [מצודת דוד, חומת אנך, אברבנאל].