נבואת החורבן גוזרת כליה מוחלטת וסופית, ומדגישה כי מן ההריסות לא יוותר דבר בעל ערך או תועלת. ברובד הפשט, הפסוק מתייחס לאבני הבניין האיכותיות והחשובות ביותר. אֶבֶן לְפִנָּה היא אבן המיועדת לזוויות המבנה [מצודת ציון]. אבנים אלו הן בדרך כלל אבנים גדולות שבהן מתחילים את הבניין [ביאור שטיינזלץ], והן נבחרות בשל יופיין שכן הן בולטות ונראות משני כיווני המבנה [מצודת דוד]. וְאֶבֶן לְמוֹסָדוֹת מתייחסת לאבני היסוד של הבניין [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], שצריכות להיות אבנים גדולות [רד"ק] וחזקות במיוחד [מצודת דוד]. משמעות הדברים היא שהחורבן יהיה כה מוחלט, עד שאיש לא יבוא אל ההריסות כדי לקחת משם אבנים לבנייה חדשה [מצודת דוד], והעיר לא תשוקם לעולם [ביאור שטיינזלץ].
לצד המשמעות הפיזית, הפרשנים רואים בפסוק משל פוליטי ומדיני על אובדן השלטון, כאשר תיאור האבנים משמש כדימוי להנהגה [רד"ק, מלבי"ם]. אֶבֶן לְפִנָּה, שהיא אבן יקרה ומוצקה, מסמלת את המלכות והשלטון המרכזי. לעומתה, וְאֶבֶן לְמוֹסָדוֹת, הנחשבת פחותה במעמדה מאבן הפינה, מסמלת ממשלה קטנה יותר או יישוב והנהגה מקומית [מלבי"ם]. המסר העולה מן המשל הוא שמבבל לא תקום עוד שום ישות מדינית, ולא ייצא ממנה לא מלך ולא שליט [רד"ק].