הקשר הנצחי והבלתי ניתן לניתוק בין עם ישראל לה' עומד בניגוד מוחלט לעונש הכבד הצפוי לבבל על פגיעתה בעם ובמקדש. למרות החורבן והגלות, ה' לא עזב את עמו, והוא עתיד לבוא חשבון עם מחריביהם.
המילה אַלְמָן נגזרת מהשורש אלמנות [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי הנביא משתמש כאן בדימוי של אלמנה שבעלה מת והיא נותרת עזובה לנצח. לעומת זאת, לֹא־אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו, שכן ה' חי וקיים לעולם. גם אם נדמה שעם ישראל נעזב בגלות, ה' שומר על "רעייתו", הוא לא שכח אותה, והוא עתיד לשוב אליה, להילחם את מלחמתה ולנקום את נקמתה מאויביה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הסיבה לנקמה העתידית מוסברת במילים כִּי אַרְצָם מָלְאָה אָשָׁם. הפרשנים מבהירים כי המילה אַרְצָם אינה מתייחסת לארץ ישראל, אלא לארצם של הכשדים, הלוא היא בבל [רש"י, מצודת דוד, רד"ק], והמילה אָשָׁם משמעותה חטא ופשע [מצודת ציון].
האשמה הממלאת את ארץ בבל נובעת מִקְּדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. כלומר, העונש המיוחד שיבוא על הבבלים נגזר מהרעות שעשו לעם ישראל ומהפגיעה בקדוש ישראל [רד"ק, מצודת דוד]. אף על פי שהנביא ניבא מראש את חורבן יהודה, אין בכך כדי להצדיק את מעשיהם של הבבלים, והפולש שעשה בנחלת ה' כרצונו יגלה שבעל הנחלה בא עמו חשבון [ביאור שטיינזלץ]. המלבי"ם מוסיף נדבך נוסף ומסביר כי החטא כלפי קדוש ישראל מתייחס ספציפית לפגיעה בקדושת בית המקדש ולשימוש הפסול שנעשה בכלי המקדש, חטא שהוביל בסופו של דבר להריגתו של בלשאצר מלך בבל.