השלכת הספר אל הנהר מהווה אקט סמלי רב עוצמה החותם את גורלה של האימפריה הבבלית ומעניק תקווה לגולי יהודה. קריאת הנבואה בשפה העברית על אדמת בבל נועדה להעביר מסר מחזק לגולים שעליהם להחזיק מעמד, שכן אויביהם עתידים לאבד לפני כניסתם [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, עשיית פעולה פיזית כסימן על ידי נביא מבטיחה את קיום הנבואה בוודאות, ומונעת כל קטרוג רוחני או טענה שחטאי ישראל עלולים לעכב את מפלת בבל [חומת אנך].
הנביא מכריז כי ככה תשקע בבל. המילה שקיעה מתארת מצב של נפילה עמוקה מטה [מצודת ציון], וכשם שהספר הפיזי שוקע במים, כך תשקע בבל בעמק החורבן ולא תקום, כלומר לא תשרוד ולא תהיה לה כל תקומה מהרעה שתבוא עליה [רד"ק, מצודת דוד]. המילה ויעפו מתארת את מצבם של אנשי בבל, שיהיו עייפים, שבורים וחסרי כוח לחלוטין, עד שלא יוכלו עוד להתגונן או להילחם באויביהם [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
סיומו של הפסוק, במילים עד הנה דברי ירמיהו, זוכה למספר התייחסויות בקרב הפרשנים. גישה אחת מסבירה כי מילים אלו מציינות את סיום נבואותיו של ירמיהו על בבל בפרט, לאחר שהאריך לתאר את הפורענות העתידה לבוא עליה [רד"ק]. גישה מרכזית נוספת מתמקדת במבנה הספר, ומסבירה שמכאן ועד סופו התוכן אינו עוד נבואות של ירמיהו, אלא סיפור היסטורי המתאר את קורותיו ואת אירועי החורבן והגלות [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה תפיסה המפרשת מילים אלו כסיום מוחלט של חיי הנבואה של ירמיהו. על פי הכלל לפיו רוח הנבואה פוסקת מן הנביא טרם מותו, מרגע שהשלים ירמיהו את נבואתו זו על בבל, פסקה ממנו הנבואה לחלוטין והוא לא ניבא עוד [רד"ק].