הנבואה פונה אל האימפריה הבבלית, ומתארת את עושרה העצום, את יתרונה הגיאוגרפי ואת חורבנה הבלתי נמנע.
המילה שכנתי נכתבת עם האות יו"ד בסופה אך נקראת בלעדיה (שוכנת). כתיב זה משלב בין לשון עבר ללשון הווה, ומלמד שבבל שכנה בבטחה מאז ומקדם, וממשיכה לשבת בשלווה ממש עד לרגע שבו תכה בה הרעה [רד"ק]. התיאור עַל מַיִם רַבִּים מתייחס כפשוטו לנהר פרת המשקה את שדותיה של בבל [מצודת דוד], אך משמש גם כמשל לרוב הטובה והשפע שהיו מנת חלקה [רד"ק, אברבנאל]. בזכות היותה עיר נמל ומסחר השוכנת על נתיבי מים, זרמו אליה תבואות וסחורות רבות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], וכך הפכה להיות רַבַּת אוֹצָרֹת – עיר המלאה באוצרות של תבואה, כסף וזהב [רד"ק].
למרות עוצמה זו, הנביא מכריז כי בָּא קִצֵּךְ, כלומר הגיע סופך [רש"י, מצודת ציון]. הסיבה לחורבן טמונה במילים אַמַּת בִּצְעֵךְ, שזכו למספר פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מפרשת את המילה אמת מלשון "מידה", ואת המילה בצעך מלשון גזל, עושק וחמס. לפי פירוש זה, עונשה של בבל תואם בדיוק למידת העוולות והגזל שביצעה כלפי אומות אחרות, ובפרט כלפי ירושלים [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
גישה שניה מפרשת את המילה בצעך מלשון סיום, גמר והשלמה. לפי קו מחשבה זה, הביטוי מהווה כפל עניין והדגשה לכך שמידת קיומה של בבל בעולם הושלמה והגיעה לסיומה המוחלט [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל].
לצד גישות אלו, קיימים פירושים נוספים למילה אמת. יש המפרשים אותה מלשון "זרוע", כלומר הכוח והזרוע שבהם השתמשה בבל כדי לבצוע ולגזול מאחרים בחזקה [רד"ק]. פירוש נוסף קושר את המילה ל"אמת מים" (תעלה). על פי מסורת היסטורית, האויב הפרסי פרץ אל העיר בבל דרך אחת מתעלות המים שלה. כך, אמת המים שהייתה מקור עושרה של בבל, הפכה לאמת המידה שדרכה בא עליה עונשה על בצע הכסף שלה [ביאור שטיינזלץ].