קריאת מלחמה נחרצת מופנית אל אויביה של האימפריה הבבלית, וחושפת את הכוח המניע מאחורי הקלעים של ההיסטוריה. המערכה הצבאית אינה רק מהלך פוליטי אנושי, אלא תוכנית אלוהית מחושבת שנועדה להביא חורבן על בבל כפעולת תגמול מדויקת על פגיעתה בקודש.
הציווי לפתוח בהכנות הפיזיות למלחמה מתחיל במילים הָבֵרוּ הַחִצִּים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון ניקיון, ברירה והשחזה. כלומר, זוהי קריאה למרק את החצים מן החלודה, לברור ולהכין אותם לקרב. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון "אבר" או נוצה [רד"ק בשם אביו, מלבי"ם]. לפי גישה זו, ההוראה היא להתקין נוצות בקצות החצים כדי ליישר את מעופם. על בסיס פירוש זה מוצגת גם תמונה פיוטית שלפיה החצים מצווים להצמיח כנפיים ולעוף בעצמם אל עבר מטרתם [מלבי"ם].
באשר להמשך ההוראה, מִלְאוּ הַשְּׁלָטִים, הפרשנים נחלקים בהבנת מהות הפעולה. קבוצה אחת מסבירה שהשלטים הם אשפות החצים, והציווי הוא פשוט למלא אותן בחצים המוכנים [רש"י]. קבוצה שנייה מפרשת שהמילה "מלאו" משמעותה אסיפה וקיבוץ, ואילו השלטים הם מגינים, כך שההוראה היא לאסוף ולרכז את המגינים לקראת היציאה למערכה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. גישה המשלבת בין הפירושים מציעה כי השלטים היו סוג ייחודי של מגן שכלל בתוכו גם מקום ייעודי לאחסון חצים [מלבי"ם].
לאחר תיאור ההכנות הפיזיות, עובר המוקד אל ההתעוררות הרוחנית והמדינית. נאמר כי הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ מַלְכֵי מָדַי. ה' הוא שמעורר את הרצון ונוטע בלבם של מלכי מדי ופרס, דריוש וכורש, את הדחף לצאת למלחמה [מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ]. פעולה זו נובעת מכך שכִּי עַל בָּבֶל מְזִמָּתוֹ לְהַשְׁחִיתָהּ, כלומר מחשבתו ותוכניתו המחושבת של ה' ממוקדת בהחרבתה של בבל [מצודת ציון, מצודת דוד].
המניע המרכזי לחורבן זה מובהר בסיום, כִּי נִקְמַת ה' הִיא נִקְמַת הֵיכָלוֹ. העונש שמושת על בבל אינו בא כגמול על מעשיה כלפי שאר אומות העולם, אלא מהווה נקמה ספציפית ומדויקת על כך ששרפו והחריבו את בית המקדש [מצודת דוד]. ה' נוטע בלבם של מלכי מדי את ההבנה כי שליחותם היא לנקום את נקמת כבודו ומקדשו, וזהו הדחף המביא אותם להשחית את בבל עד היסוד [מלבי"ם].