הקריאה האלוהית מופנית אל גולי בבל, ומזרזת אותם לנצל את שעת הכושר, לעזוב את הגלות ולשוב למולדתם. הפרשנים מסכימים כי המילים פְּלֵטִים מֵחֶרֶב (עניין של הימלטות [מצודת ציון]) מכוונות אל בני ישראל. עם זאת, ישנה התייחסות למשמעות כפולה של הימלטות זו: מדובר ביהודים שניצלו מחרבם של נבוכדנצר ונבוזראדן בעת חורבן הארץ וגלו לבבל [רש"י, רד"ק], וכן באלו שניצלו כעת מחרב האויב המחריב את בבל עצמה ולא נהרגו יחד עם המקומיים [מצודת דוד].
לאור זאת, מגיעה הקריאה הִלְכוּ אַל־תַּעֲמֹדוּ – צאו מיד מתוך בבל אל ארצכם ואל תשתהו שם [רד"ק, מצודת דוד].
הציווי זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת־ה' זוכה לשני כיווני פירוש מרכזיים. האחד מתמקד בריחוק הגיאוגרפי, כלומר קריאה לזכור את ה' מתוך ארץ בבל הרחוקה [מצודת דוד]. השני מתמקד בריחוק הזמן, דהיינו זיכרון של תקופה ארוכה בת שבעים שנות גלות [רד"ק]. בשני המקרים, הזיכרון הנדרש מתייחס לעבודת ה' במקדש שפסקה ובטלה, מתוך מטרה למהר ולשוב אליה.
כדי לעורר את הרצון לשוב, חותם הפסוק במילים וִירוּשָׁלִַם תַּעֲלֶה עַל־לְבַבְכֶם. על הגולים לזכור את העיר החרבה והשוממת המתאבלת על מצבה, וזיכרון זה הוא שצריך להניע אותם לצאת מבבל ולשוב אליה [רד"ק, מצודת דוד].