קולות עזים ומשותפים של זעקה עולים מן הכתוב, המדמה אותם לשאגות של משפחת האריות. הפרשנים נחלקו בשאלת זהותם של השואגים ובפשרה של זעקה זו.
גישה אחת מפרשת כי השואגים הם בני בבל. לפי כיוון זה, יַחְדָּו כַּכְּפִרִים יִשְׁאָגוּ מתאר קול מריר של כאב ומצוקה, בדומה לאריות השואגים כאשר חסר להם מזון [מצודת דוד, רד"ק]. לעומת זאת, יש הסבורים כי השאגה מתייחסת דווקא לחיל מדי הכובש את בבל, והיא מבטאת קול של התנפלות ותקיפה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
כיוון שונה מציג המלבי"ם, הקושר את הפסוק למשתה בלשאצר מלך בבל. לדבריו, השאגה מבטאת התעוררות וגאווה בלילה שבו חגגו ניצחון זמני על דריוש. הוא מדייק בהבדל שבין סוגי האריות: כְּגוֹרֵי מציין אריות קטנים, ואילו כְּפִרִים הם אריות בחורים וגדולים יותר [מצודת ציון, מלבי"ם]. בלשאצר אמנם היה קטן כגור אריה, אך ניסה לשאוג לטרף ולנצח את מדי ופרס כאילו היה כפיר [מלבי"ם].
המילה נָעֲרוּ מובאת ככפל עניין ומשמעותה צעקה ושאגה [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, חכמים נהגו להשתמש בשורש זה דווקא כדי לתאר את קולו של החמור [רש"י, רד"ק, מצודת ציון].