נפילתה של אימפריה אדירה מלווה בהכרה של בני בריתה כי גורלה נחרץ ואין דרך להצילה. הקריאה לעזוב את העיר מבטאת ייאוש מוחלט מכל ניסיון סיוע, מתוך הבנה שהפורענות שנגזרה עליה היא בממדים עצומים.
הדוברים בחלקו הראשון של הפסוק הם האנשים הנוכרים ובני הברית השוכנים בבבל [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. הם אומרים זה לזה רִפִּאנוּ, כלומר ניסינו להעניק רפואה וסיוע לבבל, אך וְלֹא נִרְפָּתָה, מכתה אנושה ואין תוחלת למאמצי ההצלה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. בשל כך, הם קוראים לנטוש את העיר ולשוב איש לארצו, כדי שלא ידבק בהם חוליה והם לא ייפגעו ממפלתה [מצודת דוד, מלבי"ם].
לצד הפירוש ההיסטורי, קיימת התייחסות לממד רוחני נסתר, לפיו המילה רִפִּאנוּ מבטאת את רצונו של ה' "לרפא" את בבל על ידי הוצאת ניצוצות הקדושה שהיו טמונים בנבוכדנאצר וגיור צאצאיו, כפי שנעשה לצאצאי רשעים אחרים כסיסרא והמן. אולם, מלאכי השרת קטרגו ושאלו כיצד ייתכן שמי שהחריב את בית המקדש יזכה לכך. התוצאה היא שוְלֹא נִרְפָּתָה, כלומר הרפואה והתיקון לא נעשו בגלוי. ניצוצות הקדושה אמנם חולצו וצאצאיו התגיירו, אך הדבר התגלגל דרך אומה אחרת ונידחת, כך שזכרו של נבוכדנאצר אבד לחלוטין ולא ניכר כלל שמקורם של אותם גרים בבבל [חומת אנך].
הסיבה לנטישת בבל מוסברת בחלקו השני של הפסוק. מִשְׁפָּטָהּ, שהוא עונשה ופורענותה של בבל [רש"י, מצודת דוד], הוא כה גדול וגבוה עד שאין כל אפשרות להתמודד עמו [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי תיאור המשפט המגיע עד השמיים והשחקים נועד להמחיש את גובה הפורענות, ויש הרואים בכך כפל לשון פיוטי שנועד לחזק את הדברים [מצודת דוד]. עם זאת, יש המבחינים בין המושגים ומסבירים כי השְׁחָקִים הם מקום גבוה יותר מן הַשָּׁמַיִם. לפי גישה זו, מפלתה של בבל מגיעה משני כיוונים מקבילים: הַשָּׁמַיִם מייצגים את המערכת הטבעית ומזלה של בבל בכוכבים, ואילו השְׁחָקִים מייצגים את ההשגחה האלוהית הישירה שנמצאת מעל הטבע. משמעות הדבר היא שגזר הדין נחתם עליה באופן מוחלט, גם מצד חוקי הטבע וגם מצד ההשגחה העליונה [מלבי"ם].