קולה של האומה החרבה עולה מתוך ההריסות, ותובע דין וחשבון מאויביה. אף על פי שחורבן הארץ היה גזירה מאת ה' כעונש על עוונות העם, האויב הבבלי פעל מתוך רשעות, אכזריות ורצון לנקמה אישית, ולא רק כדי לקיים את רצון ה', ולכן הוא נושא באשמה המלאה על מעשיו ועליו לשלם על כך [חומת אנך, ביאור שטיינזלץ].
הזעקה המהדהדת מתחלקת למספר מישורים של פגיעה. תחילה, התלונה היא על חמסי, מילה המפורשת כגזל של ממון ורכוש [מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם], או כזעקה כללית על האלימות, החמס ועבודת הפרך [רש"י, מצודת דוד]. לצד זאת עולה התביעה על ושארי, כלומר בשרי. הפרשנים מציגים מגוון גישות למשמעות ביטוי זה: יש שפירשו זאת כתיאור לעינויים הגופניים שעברו הגולים ולעבודת הפרך שכילתה את בשרם [מצודת דוד, רד"ק בשם אביו], יש שראו בכך כינוי לחללים הרבים [רד"ק], ויש שהסבירו כי הכוונה היא לביזה של מזון ומשאבים, או להחרבת מוסדות המלוכה ובית המקדש [רש"י, מלבי"ם].
החלק השני של הזעקה מתמקד בביטוי וְדָמִי, המכוון לאחריות על שפיכת הדם הנקי של ההרוגים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
בעוד שחלק מהפרשנים רואים בחלוקה בין צלעות הפסוק כפל לשון פיוטי, שבו המילים שונות אך המשמעות זהה [רד"ק], גישה אחרת מציגה חלוקה רעיונית מדויקת. לפי גישה זו, "יושבת ציון" מייצגת את עיר המלוכה, והיא תובעת את עלבונה מ"בבל", עיר המלוכה של האויב, על גזל הרכוש והריסת סמלי השלטון והמקדש. לעומת זאת, "ירושלים" מייצגת את התושבים עצמם, בני העיר, והם תובעים את דמם השפוך מאת יושבי כשדים, החיילים שביצעו את הרצח והנקמה בפועל [מלבי"ם]. בסופו של דבר, שתי הקריאות מתאחדות לתביעת צדק אחת כלפי מחריבי הארץ.