נבואת החורבן על בבל המופיעה לקראת סוף ספרו של ירמיהו, עשויה להצטייר ככזו שנאמרה לאחר חורבן ירושלים כמעשה נקם. אולם הכתוב מבהיר כי הנבואה נמסרה שנים קודם לכן, כבר בשנה הרביעית למלכות צדקיהו [אברבנאל]. ירמיהו מפקיד את מגילת הנבואה בידיו של שריה, אחיו של ברוך סופרו, מתוך ידיעה שיוכל לסמוך על אדם המשתייך למשפחה המקורבת אליו [ביאור שטיינזלץ]. הצירוף בִּשְׁנַת הָרְבִעִית משקף צורת לשון מקראית שגורה, שבה הנסמך מחובר ישירות למספר [רד"ק].
המילים בְּלֶכְתּוֹ אֶת צִדְקִיָּהוּ מעוררות דיון באשר לאופי המסע לבבל. גישה אחת מבינה את הדברים כפשוטם, ולפיה צדקיהו המלך ירד בעצמו לבבל כשליט כנוע כדי להקביל את פני מלך בבל, ושריה התלווה אליו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים שצדקיהו כלל לא נסע, אלא שריה יצא לשם בשליחותו ובעבורו [רד"ק].
תוארו של שריה, שַׂר מְנוּחָה, זוכה לשני כיווני פרשנות עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את המילה למשמעות של "מנחה" ותקרובת. לפי תפיסה זו, שריה היה שר הטקסים והדיפלומטיה שדרכו עברו המבקשים להגיש מתנות לריבון, והוא שהיה ממונה על אופן התנהלותו של צדקיהו בהגשת המנחה למלך בבל. לעומת זאת, פרשנים אחרים גוזרים את התואר מהמילה "מנוחה" כפשוטה, ומסבירים ששריה היה רעו ואיש סודו של המלך, אשר שהה במחיצתו בעתות מנוחתו כדי לשוחח עמו על רחשי לבו הנסתרים [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].