מפלתה של האימפריה הבבלית מוצגת כעונש של מידה כנגד מידה על ההרס שזרעה בעולם כולו, ובפרט בעם ישראל. הפרשנים מסכימים כי הכתוב מספק את ההצדקה לעונשה של בבל: גַּם־בָּבֶל לִנְפֹּל חַלְלֵי יִשְׂרָאֵל משמעו שבבל הייתה הסיבה והגורם הישיר לנפילתם של חללי ישראל. אשמתה של בבל אינה מסתכמת בכך, אלא גַּם־לְבָבֶל נָפְלוּ חַלְלֵי כָל־הָאָרֶץ – היא נושאת באחריות לכך שבעטיה נפלו חללים בכל העולם, ולכן הכול עתידים לשמוח במפלתה [מצודת דוד].
באשר למשמעות המילה לְבָבֶל, קיימות שתי גישות עיקריות להבנת אות היחס. גישה אחת מפרשת שהמשמעות היא "בגלל בבל" או "על ידה", כלומר בבל היא הגורם להרג [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים שאות ל' כאן משמשת במקום האות ב', והכוונה היא ש"בתוך בבל" עצמה עתידים ליפול חללי ארצה שלה [רש"י, רד"ק].
מתוך הבנת ייעודה של בבל כמקום שבו עתידים ליפול חללים רבים, נגזרת קריאת אזהרה מעשית לגולים. מאחר שבבל מוכנת לפורענות, על הפליטים שניצלו מן החרב לברוח משם ללא דיחוי כדי שלא ייפלו בעצמם כחללים. עליהם לזכור את ה' מרחוק ולכוון את לבם לשוב לירושלים [מלבי"ם].