הבורא פונה אל כוח צבאי אדיר ומתאר אותו ככלי משחית אישי הנתון בידיו, שבאמצעותו הוא מעצב מחדש את מפת העולם, מעניש עמים ומחריב ממלכות.
המילה מַפֵּץ מתארת כלי ברזל כבד, מעין איל נגיחה, שנועד לרסק אבנים ולפרוץ חומות בצורות [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפועל וְנִפַּצְתִּי אינו מציין רק שבירה רגילה, אלא פעולה של ריסוק המפזרת את השברים והרסיסים לכל עבר [רד"ק, אברבנאל].
בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת בשאלה למי מופנית קריאה זו, ומי הוא אותו כלי מלחמה אלוהי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מופנה אל נבוכדנאצר מלך בבל. עד לאותו רגע היסטורי, בבל שימשה ככלי שרת בידי ה' כדי להעניש אומות אחרות ולהוציא לפועל גזירות של חורבן וגלות [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. עם זאת, תפקיד זה אינו מקנה לבבל חסינות, וה' עתיד להעניש את מלך בבל על כך שניצל את כוחו כדי להרע לישראל באכזריות יתרה, הרבה מעבר למידת הכעס האלוהי המקורית [רד"ק].
לעומת גישה זו, יש הסבורים כי הפסוק אינו פונה לבבל אלא לצבא המדיי והפרסי. כוחות אלו הם מכונת המלחמה החדשה שנועדה לרסק ולרמוס את כל העומד בדרכה, ובפרט כדי להחריב את בבל עצמה [ביאור שטיינזלץ].
גישה ייחודית נוספת מפרשת כי הפסוק נאמר דווקא לעם ישראל. לפי תפיסה זו, ישראל הם כלי המלחמה של ה', ודרכם הוא עתיד לשבר ולנפץ את האומה הבבלית ואת הממלכות הכפופות לה [מלבי"ם].