זעקת כאב קולקטיבית עולה מפי כנסת ישראל וציון, הקובלות על החורבן והסבל הקשה שהמיט עליהן נבוכדנצר מלך בבל. הפרשנים מציינים כי לאורך הפסוק מופיעות חמש מילים הכתובות בלשון רבים עם האות וי"ו בסופן (כגון "אכלנו"), אך נקראות במסורת הקריאה בלשון יחיד (כגון אֲכָלַנִי). תופעה זו מבטאת את הפער שבין האסון שפגע בכל פרט ופרט בעם לבין קולה של האומה כולה, הזועקת כגוף אחד [רד"ק].
תיאור החורבן נפתח במילים אֲכָלַנִי וכן הֲמָמַנִי, המבטאות החרדה, שבירה, כתישה ובהלה עמוקה [מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל, שטיינזלץ]. לאחר ההרס הראשוני, האומה נמשלת לכלי שרוקנו את תוכנו. המילה הִצִּיגַנִי משמעותה העמיד אותי [מצודת ציון, רד"ק], והביטוי הִצִּיגַנִי כְּלִי רִיק ממחיש כיצד מלך בבל שלל וגזל את כל הרכוש, עד שהותיר את העם חסר כל, ככלי שאין בו דבר [מצודת דוד, אברבנאל].
מעשה הגזל מתואר באכזריות דרך הדימוי בְּלָעַנִי כַּתַּנִּין. התנין, המפורש כמין נחש גדול, בולע את טרפו בשלמותו ומבלי ללעוס [מצודת ציון, מצודת דוד, אברבנאל]. כך נבוכדנצר מיהר לבלוע את האומה, כאשר מִלָּא כְרֵשׂוֹ – כלומר את בטנו – מֵעֲדָנָי, שהם התפנוקים והדברים הטובים. זהו משל לכך שמלך בבל לקח את כל עושרה, מטעמיה וטובה של ארץ ישראל וירושלים, ומילא בהם את ארצו ואת בתי גנזיו [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].
הפסוק נחתם במילה הֱדִיחָנִי. רוב הפרשנים מסבירים זאת מלשון שטיפה והדחה של כלי; כשם שאדם שוטף כלי היטב עד שלא נותר שום לכלוך הדבוק לדפנותיו, כך גירש נבוכדנצר את ישראל מאדמתם ולא הותיר בארץ דבר [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. פירוש נוסף קושר את ההדחה לעצם ההרחקה והגירוש לגלות [אברבנאל, שטיינזלץ]. יש המוסיפים רובד מליצי לדימוי הכלי, לפיו מלך בבל לא רק אכל את מה שבתוך הכלי ושטף אותו, אלא לבסוף בלע את הכלי הריק עצמו [מלבי"ם].
גישה פרשנית ייחודית [מלבי"ם] רואה בתיאורים השונים בפסוק רצף היסטורי מדויק של שלבי החורבן: אֲכָלַנִי מתייחס להריגת האנשים בימי יהויקים; הִצִּיגַנִי כְּלִי רִיק מסמל את גלות יכניה שרוקנה את הארץ ממנהיגיה; בְּלָעַנִי כַּתַּנִּין מתאר את ביזת הרכוש; ולבסוף הֱדִיחָנִי מכוון להגלייה המוחלטת והסופית בגלות צדקיהו.