ירמיהו, פרק נ״א, פסוק ל״ד

תארו לעצמכם שהייתה לכם קופסה יפהפייה מלאה באוצרות שאתם הכי אוהבים, ופתאום מישהו מגיע ולוקח את הכול, עד שהקופסה נשארת לגמרי ריקה. איך הייתם מרגישים? כך בדיוק הרגישו עם ישראל כשהמלך נבוכדנצר מבבל הגיע לארץ ישראל. העם כולו זועק ובוכה יחד על מה שקרה לו. הם מספרים על הפחד הגדול ועל השבר שהם חוו, ומשתמשים במילים אֲכָלַנִי וגם הֲמָמַנִי. הם מסבירים שמלך בבל לקח מהם את כל הרכוש שלהם, ולכן הם אומרים שהוא הִצִּיגַנִי כְּלִי רִיק, כלומר השאיר אותם בדיוק כמו כלי שאין בו שום דבר. הם משווים את המלך לנחש ענק שבולע דברים בשלמותם, ואומרים בְּלָעַנִי כַּתַּנִּין, כי הוא מיהר לבלוע את האומה. המלך לקח את כל הדברים הטובים והעושר של ארץ ישראל וירושלים כדי למלא את הארץ שלו, וזה מה שנקרא מִלָּא כְרֵשׂוֹ מֵעֲדָנָי, כלומר מילא את הבטן שלו בדברים הטובים שלנו. בסוף, ממש כמו שאדם שוטף ומנקה כלי היטב עד שלא נשאר עליו אפילו פירור אחד קטן, כך המלך גירש את העם מארצו ולא השאיר בה אף אחד, וזה מתואר במילה הֱדִיחָנִי.