התהליך המפואר של יצירת סערה וירידת גשמים מוצג כמערכת טבעית המנוהלת בדיוק רב על ידי ה׳.
הפרשנים מסבירים כי המילה לְקוֹל משמעותה "בעבור" [מצודת ציון] או "לקראת" [ביאור שטיינזלץ], והמילה תִּתּוֹ נגזרת מלשון נתינה. הצירוף הֲמוֹן מַיִם מתאר את ההמייה ושאון הגשם בשמיים. משמעות תחילת הפסוק היא שבעקבות או לקראת נתינת קול שאון המים באוויר, ה׳ מעלה את העננים למרום [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. האות וי"ו במילה וַיַּעַל משמשת במובן של "אז" [מצודת ציון].
העננים נקראים בפסוק נְשִׂאִים, משום שהם מנשאים ומרימים את עצמם כלפי מעלה [מצודת ציון]. הם עולים מִקְצֵה־אָרֶץ – כאשר העננים נראים לראשונה לעין האדם, הם נדמים כמצויים בשולי הרקיע, בקצה הארץ. משם ה׳ מעלה אותם ומכוון אותם אל המקום המדויק שעליו הוא חפץ להמטיר [מצודת דוד].
לקראת בוא הגשם, בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה. באופן פלאי, המים הרבים של המטר אינם מכבים את הברקים הללו [מצודת דוד]. לבסוף, וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו – ה׳ מוציא את הרוח ממקום האוצר שבו היא שמורה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].