קריאת הקרב להשמדת בבל מהדהדת בטקסט, ומציגה תמונה דרמטית של לוחמים, קשתים ושריונות לקראת התנגשות חזיתית. הפרשנים נחלקו בהבנת כיוון הפעולה המדויק, מחלוקת שנובעת בעיקרה מפירוש המילה הפותחת אֶל.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מזהה את המילה אֶל במשמעות של "אליה", כלומר הפעולה מכוונת נגד העיר בבל. לפי גישה זו, הקריאה מופנית לאויבי בבל: הקשת נדרש לדרוך את קשתו אל עבר העיר, והלוחם נקרא להתגאות ולהזדקף עם שריונו לקראת הקרב [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. ברוח דומה, יש המפרשים כי זהו משפט מקוצר שמשמעותו היא שהקשת ידרוך את קשתו בדיוק אל המקום שאליו ה' יורה לו [רש"י], או שה' מעורר רוח של השחתה המכוונת אל הלוחמים הללו כדי שיפעלו [מלבי"ם].
מנגד, גישה אחרת מפרשת את המילה אֶל במשמעות של שלילה, כמו המילה אַל. לפי קו מחשבה זה, התמונה מתהפכת ואינה מתארת את התקפת האויב אלא את חוסר האונים של צבא בבל: החיילים הבבלים כלל לא ידרכו את קשתם ולא ילבשו את שריונם, משום שתבוסתם ידועה מראש ואין בכך כל טעם [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם בביאור המילות]. בהקשר זה, יש מי שמפרש את הביטוי וְאֶל יִתְעַל כאזהרה ללוחמים שלא ירפו את ידיהם בקרב [רש"י].
המונחים הצבאיים מקבלים גם הם התייחסות פרשנית. הפועל יִתְעַל מבטא עלייה, התרוממות וגאווה [מצודת ציון, רד"ק]. הלוחם עוטה את סִרְיֹנ֑וֹ, שהוא מעין בגד עשוי ברזל שנועד להגן עליו מפני מכות חרב וחנית במלחמה [מצודת ציון, רד"ק].
בחלקו השני של הציווי, ההוראה המופנית אל הכובשים היא חסרת פשרות: וְאַל תַּחְמְלוּ אֶל בַּחֻרֶיהָ הַחֲרִימוּ כׇּל צְבָאָהּ. משמעות המילה הַחֲרִימוּ היא להביא לחרבון ואבדון מוחלט [מצודת ציון]. ההשמדה צריכה לכלול את כל צבאות העם [מצודת דוד], ואף את אותם אנשים שלא הספיקו להתחמש בכלי נשק [מלבי"ם].
מן ההיבט של מסורת כתיבת התנ"ך, המילה יִדְרֹךְ נכתבה בפסוק פעמיים ברצף, אך על פי המסורה היא נקראת רק פעם אחת, תופעה המוכרת כ"כתיב ולא קרי" [רד"ק, מנחת שי].