חורבנה של האימפריה הבבלית מומחש דרך השתקת ההמולה העצומה שאפיינה אותה בשיא כוחה, והחלפתה בקולות סוערים של כיבוש ושבר. ה' מחריב את בבל, ובתוך כך מעלים את הקוֹל גָּדוֹל שלה. רוב הפרשנים מסבירים כי בבל הייתה עיר הומייה ורבת אוכלוסין, וקול השאון שלה שיקף את עוצמתה ואת שאון הממלכה העצום שאותו ה' מכריע ומאבד לחלוטין.
לגבי המשך הפסוק, וְהָמוּ גַלֵּיהֶם כְּמַיִם רַבִּים, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה רואה בכך תיאור של בבל עצמה לפני החורבן: תושביה המו בגאווה ובהתרוממות כגלי הים, ואת כל הרעש העוצמתי והגאה הזה ה' מאבד ממנה [מצודת דוד, רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת זאת כהנגדה למצבה הקודם של העיר: תחת קולה של בבל שאבד ונדם, נשמע כעת קולם של השודדים והתוקפים, המסתערים עליה ושואגים כגלים של מים רבים [ביאור שטיינזלץ].
בסיום הפסוק נאמר נִתַּן שְׁאוֹן קוֹלָם. המילה נִתַּן משמעותה נשמע, והמילה שְׁאוֹן מבטאת המייה ורעש [מצודת ציון]. באשר לזהות משמיעי הקול, הדבר תלוי בפירוש תחילת הפסוק: יש המסבירים כי זהו המשך תיאורם של התוקפים שקולם הרועש נשמע כעת ברחבי העיר [ביאור שטיינזלץ], ואילו אחרים מפרשים כי זהו קול צעקתם של הבבלים עצמם, הנשמע למרחוק בעת חורבנם [רש"י].