קריאת אזהרה דחופה מהדהדת ברחובות בבל, הקוראת ליושביה להימלט על נפשם רגע לפני שהדין האלוהי מכה בעיר. באשר לנמעני הקריאה נֻסוּ, קיימת מחלוקת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים סבורה כי האזהרה מופנית אל התושבים הזרים, בני עמים אחרים וסוחרים השוהים בבבל, שעליהם לברוח מיד. מנגד, יש המפרשים [רש"י] כי הקריאה מופנית ספציפית לעם ישראל הגולה בתוך בבל.
מטרת הבריחה היא וּמַלְּטוּ אִישׁ נַפְשׁוֹ, כדי להימנע מפגיעה אגבית מאסונה של העיר. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה תִּדַּמּוּ היא כריתה והשמדה. לפיכך, האזהרה אַל־תִּדַּמּוּ בַּעֲוֹנָהּ קוראת ליושבים שלא להתעכב בעיר המועדת לאבדון, פן יספו ויושמדו יחד עמה בגלל חטאיה הרבים.
הסיבה לחורבן המוחלט מובהרת בסוף הפסוק, המציין כי עֵת נְקָמָה הִיא לַה'. הגיעה השעה לעשות שפטים בבבל על רשעותה, וענישה זו מורכבת משני רבדים משלימים [מלבי"ם]: מצד אחד זוהי נקמה אלוהית על עצם החטאים, ומצד שני זהו גְּמוּל הוּא מְשַׁלֵּם לָהּ, כלומר תשלום מדויק של מידה כנגד מידה על המעשים הרעים שעשתה בבל לעמים אחרים.