זעקת הכאב של גולי בבל מהדהדת מבעד למילים, כשהם מתארים את ההשפלה העמוקה שחוו בעקבות חורבן הבית. תחושת המועקה אינה נובעת רק מעצם החורבן, אלא בעיקר מהלעג שנילווה אליו מצד האויבים.
הפרשנים מסכימים כי החֶרְפָּה המוזכרת היא לעגם של הכשדים המחריבים. בגלותם, נאלצו ישראל לשמוע את הבבליים מתפארים בכך שיד אלוהיהם על העליונה, ולועגים כי קצרה ידו של ה' מלהושיע ולהציל את ביתו [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל].
הפסוק משתמש במספר מונחים לתיאור השפל הנפשי, ויש שעמדו על ההבדלים הדקים ביניהם. בֹּשְׁנוּ מבטא בושה פנימית של העם, שמקורה בהכרה כי החורבן והגלות באו עליהם בצדק בשל מעשיהם הרעים. לעומת זאת, כְלִמָּה מתארת השפלה חיצונית שבאה מצד אחרים. השפלה זו המשיכה ללוות אותם גם לאחר שכופר עוונם, כאשר ראו את האויבים מחזיקים בכלי הקודש ומשתמשים בהם [מלבי"ם].
הכאב מגיע לשיאו כאשר זָרִים, שהם העמים הנוכרים [מצודת ציון], פלשו אל המקומות המקודשים ביותר. השימוש בלשון רבים, מִקְדְּשֵׁי, בא ללמד כי האויבים חיללו את כל חלקיו הפנימיים של בית ה', הכוללים את האולם, ההיכל והדביר, שכל אחד מהם נחשב למקדש בפני עצמו [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
עם זאת, מתוך זיכרון הבושה של העבר, צומחת הבטחת הנחמה. תיאור ההשפלה נועד להמחיש את הצורך בתיקון, כהקדמה להבטחה האלוהית כי הזרים המחריבים עתידים להישמד, ובכך תוסר החרפה מעל ירושלים וה' ישלם לאויביו כגמולם [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].