נסו לדמיין רגע שבו משהו שהיה לכם מאוד יקר נהרס, ובמקום לעזור לכם, מישהו עומד מהצד וצוחק. זו בדיוק התחושה הקשה שהרגישו בני ישראל כשהוגלו לבבל אחרי חורבן בית המקדש. הכאב שלהם לא היה רק על הבית שחרב, אלא גם על החֶרְפָּה, כלומר הלעג של האויבים הבבליים. האויבים התגאו וצחקו שחס וחלילה ה' לא יכול היה להציל את הבית שלו.
העם הרגיש כמה סוגים של כאב. מצד אחד הם אומרים בֹּשְׁנוּ, שזו בושה פנימית עמוקה, כי הם הבינו שהחורבן קרה בגלל המעשים הלא טובים שלהם. מצד שני הם הרגישו כְלִמָּה, שזו השפלה שבאה מבחוץ, כשהם נאלצו לראות את האויבים לוקחים את הכלים הקדושים של בית המקדש ומשתמשים בהם. הכאב הכי גדול היה כשזָרִים, שהם העמים הנוכרים, נכנסו אל המקומות הקדושים מכל. המילה מִקְדְּשֵׁי כתובה בלשון רבים, כדי ללמד אותנו שהאויבים לא עמדו רק בחוץ, אלא פרצו לכל החדרים הפנימיים והקדושים ביותר של בית ה'.
אבל דווקא מתוך העצב והבושה הגדולה הזו, צומחת תקווה. הזיכרון של מה שקרה עוזר לתקן את המעשים, ומביא איתו הבטחה משמחת: ה' עתיד לסלק את האויבים, להסיר את הבושה מעל ירושלים ולנחם את העם.