קריסתם המורלית והפיזית של לוחמי בבל ניכרת היטב אל מול פלישת האויב. מתוך פחד ומורך לב, חָדְלוּ גִבּוֹרֵי בָבֶל לְהִלָּחֵם, ובמקום לצאת אל שדה הקרב הם נסוגו והסתגרו כדי להגן על עצמם, ויָשְׁבוּ בַּמְּצָדוֹת שהם מקומות מבוצרים ומגדלים חזקים.
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה נָשְׁתָה היא שגבורתם פסקה, סרה ונעתקה מהם. [רש"י] מוסיף כי השורש מבטא קפיצה ותזוזה ממקום למקום, בדומה לביטוי "גיד הנשה" שזז ממקומו. משום שכוחם עזב אותם, הָיוּ לְנָשִׁים והפכו לחלשים וחסרי אונים.
בזמן שהלוחמים מסתתרים, נִשְׁבְּרוּ בְרִיחֶיהָ של בבל, אותם מוטות שנועדו לנעול את שערי העיר, והעיר נפתחה לפלישה. לגבי המילה הִצִּיתוּ העוסקת בהעלאת המִשְׁכְּנֹתֶיהָ (בתי המגורים) באש, מבצע הפעולה חסר בפסוק ועל כן הדבר מוביל לשתי גישות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאויבים הפולשים הם אלו שהציתו את הבתים. לעומת זאת, [מלבי"ם] מציע פירוש שונה לפיו גיבורי בבל עצמם הם אלו שהציתו את המבנים, מתוך מטרה טקטית למנוע מהאויב למצוא בהם מחסה ומעון.