בעקבות זעקת ציון וירושלים על החמס והדם ששפכה בבל, ה' מודיע על התערבותו הישירה למענן. המילה לָכֵן מדגישה כי העונש הקרב בא בעקבות מעשיה של בבל כלפי ישראל [מצודת דוד]. ה' מצהיר הִנְנִי־רָב אֶת־רִיבֵךְ, כלומר הוא לוקח על עצמו את המריבה של ירושלים [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ] על החמס שנעשה לה, ומוסיף וְנִקַּמְתִּי אֶת־נִקְמָתֵךְ, כנקמה על הדמים ששפכו הבבלים [מלבי"ם].
המשך הפסוק מתאר את חורבנה של בבל תוך שימוש במילים המבטאות חורבן, יובש ושממה [מצודת ציון]. לגבי ההכרזה וְהַחֲרַבְתִּי אֶת־יַמָּהּ יחד עם וְהוֹבַשְׁתִּי אֶת־מְקוֹרָהּ (כאשר המילה מְקוֹרָהּ מתארת מעיין מים [מצודת ציון]), מציגים הפרשנים שתי גישות. הגישה המטאפורית רואה בים של בבל משל לעושר ולשפע הכלכלי הרב שהיה לה, אשר זרם כמי הים. לפיכך, ייבוש הים משמעו השבתת השפע הזה [רד"ק, מצודת דוד], והכפילות בפסוק נועדה רק לחזק ולהדגיש את הרעיון [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים את הדברים כתיאור מציאותי של ייבוש פיזי של מקווי המים ותעלות המגן שנכרו סביב העיר בבל, וכן של מקורות מימיה [ביאור שטיינזלץ], מהלך שבסופו העיר תיחרב לחלוטין ותהפוך לתל חורבות עולמי [מלבי"ם].