ירמיהו, פרק נ״א, פסוק מ״א

נפילתה של מעצמת בבל מעוררת פליאה ותדהמה עמוקה, המובעות דרך שתי תמיהות מרכזיות על עצם הכיבוש ועל עוצמת החורבן. בתחילה עולה הפליאה אֵיךְ נִלְכְּדָה שֵׁשַׁךְ, שהיא העיר בָּבֶל, וַתִּתָּפֵשׂ בלכידה בידי אויביה, שכן הדעת מתקשה לתפוס כיצד נכבשה ממלכה כה מפוארת שהייתה מקור להדר ונחשבה תְּהִלַּת כׇּל־הָאָרֶץ. מיד לאחר מכן שבה ועולה המילה אֵיךְ כדי לבטא זעזוע על המצב החדש, בו הממלכה הָיְתָה לְשַׁמָּה, כלומר למוקד של תמהון על גודל חורבנה. זהו ניגוד חריף לעבר, שכן כעת היא מעוררת תדהמה דווקא בַּגּוֹיִם, אותן אומות שבעבר נכנעו לה ובאו אליה לצורכי מסחר.