חשבתם פעם כמה דברים צריכים להסתדר בדיוק כמו שצריך כדי שיהיה לנו אוכל על השולחן וחיים שקטים? בתפילה המיוחדת שלו, שלמה המלך מזכיר את כל הסכנות שיכולות לקרות, ומבקש מה' שישמור עלינו מפניהן. הוא מתחיל במילה רָעָב. אולי תשאלו את עצמכם, למה להזכיר רעב אם כבר דיברנו קודם על עצירת גשמים? שלמה מתכוון כאן למצב שבו דווקא יורד גשם, אבל האוכל נפגע מסיבות אחרות לגמרי. למשל, בגלל מחלות של צמחים כמו שִׁדָּפוֹן, שגורם לזרעים להתקלקל ולאבד מהמשקל שלהם עוד לפני שהם מבשילים, או יֵרָקוֹן, שזו מחלה שגורמת לתבואה להיות חיוורת וחלשה כך שהיא לא מצליחה לגדול. לפעמים הסכנה באה מבעלי חיים, כמו אַרְבֶּה וחָסִיל, שהם סוגים של חרקים שמגיעים בלהקות גדולות ואוכלים את כל מה שצומח בשדה.
אחרי הסכנות שבטבע, שלמה עובר לדבר על סכנות מצד בני אדם, ואומר כִּי יָצַר לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו. המילה יָצַר באה מהמילה מצור. זהו מצב שבו צבא של אויבים מקיף את העיר, והתושבים לא יכולים לצאת החוצה לשדות כדי להביא אוכל הביתה. בסוף התפילה, שלמה המלך מראה כמה אכפת לו מכל אדם ואדם. הוא מוסיף את המילים כׇּל נֶגַע כׇּל מַחֲלָה, כדי לכלול כל סוג של חולי או כאב. שלמה לא מתפלל רק על הצרות הגדולות של כל העם ביחד, אלא מבקש מה' שיקשיב גם למצוקה הפרטית של כל יחיד ויחיד שמרגיש כאב בלב או בגוף, וזקוק לעזרה.