השהות במדבר הצחיח הפכה ממציאות של הישרדות למבחן של אמונה, כאשר בני ישראל בחרו לאתגר את ה' מתוך חוסר ביטחון. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה מתייחסות לדרישתם של בני ישראל לקבל בשר, כפי שבאה לידי ביטוי בתלונתם הידועה "מי יאכילנו בשר". עם זאת, ישנה דעה [אלשיך] המרחיבה ומסבירה כי מדובר בתאווה כפולה, שכללה גם תשוקה לעריות וגם לבשר, וזאת על אף שכבר סופק להם המן למאכל במקום המשולל מכל טוב.
החלק השני של המשפט, וַיְנַסּוּ אֵל, מצביע על כך שהדרישות לא תמיד נבעו ממחסור אמיתי או מצורך קיומי, אלא ממעט אמונה וביטחון. המטרה הייתה לנסות את ה' ולבדוק האם הוא מסוגל להיענות לבקשותיהם ולערוך להם שולחן [מאירי, ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
המילה בִּישִׁימוֹן מפורשת כמדבר שממה ומקום שומם לחלוטין. הפרשנים מצביעים על קשר ישיר בין תנאי השטח הקשים לבין הניסיון שניסו את ה'. דווקא בגלל שהיו בארץ שממה מוחלטת, התעורר בהם הספק מאין יבוא הבשר, והם בחנו האם בכוחו של ה' לספק את צורכיהם ולמלא את שאלתם גם במקום של שיממון גמור [אבן עזרא, מלבי"ם, רד"ק].