ההידרדרות הרוחנית של עם ישראל מתוארת כתהליך הדרגתי של היטמאות וסטייה מדרך הישר. המעבר ממצבם המקורי והמרומם אל מציאות של חטא יוצר שבר עמוק בינם לבין ה'.
השימוש בפועל וַיִּטְמְאוּ מדגיש את עומק הנפילה, שכן טומאה זו בולטת דווקא משום שביסודם היו ישראל קדושים [אבן עזרא]. טומאה זו נגרמה כתוצאה מכך שחיקו את מעשיהם של הגויים שסביבם [ביאור שטיינזלץ]. בני ישראל תמהו מדוע הגויים חיים בשלווה בעוד הם עצמם סובלים, וטעו לחשוב שעליהם להעמיק את עבודת האלילים שלהם. הם לא השכילו להבין שהגויים פועלים לפי טבעם, ואילו ישראל, השייכים לה', מטמאים את עצמם כשהם מחקים מעשים אלו, ולכן רק הם נענשים על כך [אלשיך].
באשר למילה וַיִּזְנוּ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמונח אינו מתאר בהכרח מעשה פיזי, אלא מבטא רעיון של הסרה וסטייה מן הדרך. כשם שאישה נואפת סרה מדרכי הצניעות, כך עם ישראל עזב את האמת הראויה לו, הלך אחרי ההבל וסר מאחרי ה'. מנגד, יש המפרשים את המילה כפשוטה, ומסבירים כי העם שקע בחטאים חמורים של זנות וגילוי עריות [רד"ק, אלשיך].
הפסוק מבחין בין שני שלבים בחטא: בְמַעֲשֵׂיהֶם לעומת בְּמַעַלְלֵיהֶם. הבחנה זו מצביעה על תהליך של החמרה והידרדרות. בתחילה חטאו ישראל ברמת המעשה החיצוני בלבד, אך מכיוון שלא שבו מדרכם הרעה, הפכו אותם מעשים ל"מעללים" – פעולות הנובעות מתכונות נפש עמוקות. החטאים השתרשו בתוכם והפכו למידות קבועות בנפשם שנוטות אחר זנות ורצח, מצב שהוא חמור וגרוע הרבה יותר מן החטא הראשוני [מלבי"ם].