המזמור מסתיים בתפילה ובבקשה נרגשת לישועה וקיבוץ גלויות [מאירי, שטיינזלץ]. באשר לזמן חיבורה של תפילה זו, ישנן גישות שונות. בעוד שחכמים קדומים הציעו כי המשורר חי בתקופת השופטים או בגלות בבל, הגישה המרכזית היא שהדברים נאמרו ברוח הקודש מתוך נקודת מבט עתידית, והם שמים מילים בפי בני ישראל הנמצאים בגלות ארוכה [אבן עזרא, רד"ק, אלשיך].
בבקשה הוֹשִׁיעֵנוּ מתחננים ישראל כי כשם שה' גילה כלפיהם רחמים בעבר, כך יושיעם גם עתה [רש"י, מצודת דוד]. הבקשה היא לישועה שלמה שתיעשה על ידי ה' בעצמו, ולא על ידי שליח בשר ודם [אלשיך, מלבי"ם]. התפילה להמשך הפסוק, וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם, נועדה לא רק כדי שהעם ישוב לארץ ישראל [מצודת דוד], אלא גם כדי להרחיק אותו מהשפעתם השלילית של הגויים שבתוכם הוא חי, ומהלעג שהוא סופג בגלות כאשר הוא מברך את ה' [אלשיך, שטיינזלץ].
תכלית הישועה היא לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ. ישנו הבדל בין הודאה רגילה בגלות לבין הודאה ל"שם קודשו". בעוד שבגלות ההודאה היא כללית, "שם קודשו" מייצג הנהגה ניסית שמעל לטבע, אשר קשורה בקשר הדוק להתקדשותם של ישראל [מלבי"ם]. לאחר ההכנעה הארוכה בגלות, העם לא יבקש לעצמו גדולות, אלא יחפוץ רק בזכות להודות לה' [אלשיך].
סיום הפסוק, לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ, מתפרש כזכות של ישראל להתפאר ולהתעלות באמצעות תהילת ה'. תהילת ה' מורכבת מהחסדים הרבים שהוא עושה עם עמו [רד"ק]. לכן, ככל שתרבה תהילת ה', כך ירבה גם השבח של עם ישראל שאותו בחר [מצודת דוד]. בנוסף, המילה "שבח" מורה על התעלות. באמצעות תהילת ה', העם יתעלה מבחינה רוחנית ויכוון את דרכיו כך שיתאימו למידותיו של ה', מתוך השאיפה להידמות אליו במידת הרחמים ובשאר מידותיו [מלבי"ם].