היענות לתשוקות אנושיות אינה תמיד ברכה, ולעיתים הגשמת משאלה עלולה להוביל לחורבן. תיאור זה חוזר אל האירוע הטרגי של קברות התאווה במדבר, שבו בני ישראל דרשו בשר.
הפרשנים מסכימים כי וַיִּתֵּן לָהֶם שֶׁאֱלָתָם מציין שה׳ נענה לבקשתם והוריד להם את עופות השליו למאכל. עם זאת, יש המדייקים שה׳ נתן להם רק את מה שביקשו במפורש בפיהם, כלומר את הבשר, אך לא סיפק להם תאוות נסתרות אחרות שהיו להם באותה עת, כמו כמיהה לעריות [אלשיך]. הדרישה לבשר לא נבעה רק מרעב או מתאווה גופנית פשוטה, אלא מכפירה ומרצון לנסות את כוחו ויכולתו של ה׳ במדבר [מלבי"ם].
מיד לאחר מילוי הבקשה, הגיעה הפורענות: וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם. משמעות המילה רָזוֹן היא חולשה, כחישות והתמעטות הגוף [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביטוי זה מתאר את חרון אפו של ה׳ ואת מותם של המתאווים בקברות התאווה, כאשר אכילת הבשר הפכה להם לזרא כמובטח [רש"י, אבן עזרא, שטיינזלץ, מאירי].
מעבר לעונש עצמו, מזהים הפרשנים אירוניה מרירה בשימוש במילה רָזוֹן. בני ישראל התלוננו שהמן מייבש את נפשם, וקיוו שאכילת הבשר תשביע, תשמין ותחזק אותם. בפועל קרה ההפך הגמור: הבשר לא השמין אותם, אלא עורר תגובה גופנית הפוכה שגרמה להם להיות כחושים ורזים עוד יותר, עד שנפשם לא יכלה עוד לקיים את גופם [רד"ק, אלשיך, מצודת דוד]. אילו היה מדובר בתאווה גופנית בלבד, הם היו באים על סיפוקם ופורשים מן הבשר בזמן, אך מכיוון שהמניע המקורי היה לנסות את ה׳, הם לא ידעו שובע, לא התחרטו, ולכן המשיכו לאכול עד שמצאו את מותם [מלבי"ם].