המשורר מביע כמיהה עמוקה להיות שותף פעיל בגאולה העתידית ובשמחתם של ישראל. הבקשה נשענת על תפילתו בפסוק הקודם להיזכר ולהיפקד בישועת ה' [מלבי"ם], והיא כופלת את אותו הרעיון שלוש פעמים במילים שונות כדי להעצים ולחזק את המסר [רד"ק, מאירי].
המשאלה הראשונה היא לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ. ה"בחירים" הם הצדיקים [מלבי"ם], השרידים שנותרו בעם [מאירי], או אף האבות הקדושים שיזכו לראות בהתגשמות ההבטחות שניתנו להם [אלשיך]. הבקשה היא לזכות ולחזות בגאולתם [רד"ק], לראות בשכר הטוב הניתן להם על מעשיהם [מלבי"ם], ולחוות את הטוב ממש כפי שחווים אותו הנבחרים עצמם [אבן עזרא].
השלב השני הוא לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ, כאשר המילה גּוֹיֶךָ מכוונת לעם ישראל [מאירי, שטיינזלץ]. זוהי תפילה להשתתף בהצלחתם ובישועתם [מלבי"ם]. מדובר בשמחה שלמה שלעתיד לבוא, שתהיה נקייה מכל עצב של גלות, בשונה מהשמחה החלקית שהייתה בבניין הבית השני, אז עדיין בכו הזקנים שזכרו את הבית הראשון [אלשיך].
הבקשה החותמת היא לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ. המונח נַחֲלָתֶךָ מתייחס לעם ישראל [רד"ק, מאירי] או לארץ ישראל [שטיינזלץ]. באשר למשמעות המילה לְהִתְהַלֵּל, הפרשנים מציגים שני כיוונים. גישה אחת מפרשת זאת כלשון שמחה, בדומה למושג "הילולא" המוכר משמחת חתן וכלה [רד"ק, מאירי]. הגישה השנייה מפרשת זאת כלשון שבח והתפארות. המשורר מבקש להשתבח עם ישראל ולהכריז בגאווה לעיני כל העמים כי ה' בחר בהם [רד"ק, מצודת דוד]. ההתפארות נובעת מהקדושה והדבקות הנצחית של העם בה' [מלבי"ם], ומהזכות של היחיד לשייך את עצמו למעשים הטובים של האומה כולה [מאירי]. לפי הגישה המפרשת את "נחלתך" כארץ ישראל, ההתפארות היא הדדית – העם יתהלל בארץ, והארץ תתהלל בעם, מתוך ביטחון ושלמות שהיא לא תיעזב עוד לעולם [אלשיך].