התמודדותו של עם ישראל עם שלטון זר ואכזרי נועדה להביא אותו לידי שבירת הגאווה והכנעה מוחלטת.
הפרשנים מסכימים כי המילה וַיִּלְחָצוּם מבטאת דוחק, לחץ ומצוקה קשה שהפעילו האויבים על ישראל. בעקבות זאת, וַיִּכָּנְעוּ – עם ישראל הושפל ונכנע תחת שליטתם הפיזית. יש הסבורים כי כפילות הלשון בפסוק ("וילחצום", "ויכנעו") נועדה להדגשה בלבד, אולם קיימת גישה לפיה ההכנעה אינה רק פיזית, אלא מבטאת תהליך של חזרה בתשובה ושפלות רוח. הכנעה רוחנית זו היא שהובילה להצלתם החוזרת ונשנית על ידי ה', כפי שמתואר בהמשך המזמור [אבן עזרא].
באשר להקשר הגיאוגרפי והרוחני של הלחץ וההכנעה, מציגים הפרשנים שתי זוויות שונות. מחד, יש המדגישים כי האויבים לחצו את ישראל דווקא בעודם יושבים בתוך ארצם [רד"ק]. מאידך, יש המצביעים על כך שההכנעה העמוקה תחת יד האויב התאפשרה רק משום שישראל נדחקו ממקומם, שכן הם לא היו נכנעים באופן זה לו היו נשארים בארצם. על כך עולה השאלה מדוע ה' בחר לייסר אותם תחת עול הגויים בסביבה שבה הם עלולים להתבולל וללמוד ממעשיהם, במקום להשאירם בארץ ישראל ולהסתלק מהם שם. התשובה לכך היא שנוכחות ה' לעולם אינה עוזבת לחלוטין את הארץ, והשכינה לא זזה מהכותל המערבי, ולכן הדרך להביאם לידי הכנעה דרשה את מסירתם ושעבודם בידי האויבים [אלשיך].