מערכת היחסים בין ה׳ לישראל מאופיינת במחויבות נצחית, שבאה לידי ביטוי בנכונותו לסלוח ולבטל גזירות קשות בזכות הבטחות העבר וחסדו. התעוררות הרחמים והזיכרון האלוהי מגיעה בעקבות חזרתם של ישראל בתשובה [רש"י], וכן בזכות תפילותיהם של החסידים וזעקת העם [מאירי].
ההבטחה שעומדת במוקד הפסוק היא וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בברית שנכרתה עם האבות. לעומת זאת, [אבן עזרא] חולק על כך וטוען שמכיוון שברית האבות כבר הוזכרה קודם לכן בפרק, הכוונה כאן היא לברית סיני שנכרתה עם דור יוצאי מצרים.
בעקבות זכירת הברית נאמר וַיִּנָּחֵם, כלומר ה׳ חזר בו מכעסו והתחרט על הרעה והעונשים שהיו ראויים לבוא על העם [רד"ק, שטיינזלץ, מצודת דוד, אלשיך]. עם זאת, [אבן עזרא] מדגיש כי ייחוס מושג החרטה לה׳ נאמר דרך משל בלבד, כצורת התבטאות שנועדה לסבר את האוזן. [רש"י] מוסיף כי נחמה זו קשורה גם לזמן הקץ, כאשר ה׳ שומע את זעקת העם המבקש ישועה.
פעולת ההצלה והסליחה נעשית כְּרֹב חֲסָדָו (מילה הנקראת בלשון רבים, אף על פי שהיא כתובה בלשון יחיד "חסדו" [מנחת שי]). כלומר, ה׳ פועל מתוך חסד עצום ולא בהתאם למעשיהם בפועל של בני ישראל [מצודת דוד]. [אלשיך] מבהיר כי חסדיו הרבים של ה׳ ממשיכים להתקיים ולהגן על העם גם כאשר זכות האבות כבר תמה.