המעבר החד מחוויה של ישועה אלוהית למצב של שכחה מוחלטת מצביע על עיוורון רוחני. השכחה מצדה של העם מפליאה במיוחד משום שקריעת ים סוף והיציאה ממצרים אירעו זמן קצר מאוד לפני כן [אבן עזרא]. טבע האדם הוא לזכור היטב אפילו אירועים פלאיים בודדים, אך במקרה זה, למרות שחוו שורה ארוכה של ניסים יוצאי דופן, הזיכרון נמחה כליל מליבם [חומת אנך].
הפרשנים עומדים על הדיוק בבחירת המילים בפסוק. השימוש בשם אֵל נועד להדגיש כי הישועה נבעה ממידת החסד, שכן בני ישראל לא היו ראויים לה מצד עצמם [חומת אנך]. המילה גְדֹלוֹת מתארת את המעשים הנפלאים והנוראים שנעשו עבורם [מלבי"ם].
מעבר לעצם השכחה, הפסוק חושף את הכשל התיאולוגי שעמד בבסיס חטא העגל. בני ישראל יכלו לטעון כי עשיית העגל לא נועדה להחליף את ה', אלא רק לשמש ככוח מתווך בינם לבינו, בדומה לכוכב במערכת המזלות או למלאך. על כך משיב הפסוק כי הם שכחו שה' הוא עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם. ה' פעל במצרים ישירות ובעצמו, ללא כל מתווך, ואף ירד אל תוך מקום המלא בטומאה כדי להושיע אותם באופן אישי. מכיוון שהושיע אותם ללא אמצעי עזר במצרים, הדרישה הפתאומית לגורם מתווך במדבר הייתה משוללת כל היגיון והצדקה [אלשיך].