לאחר חטא המרגלים, התפשטה במחנה ישראל אווירה קשה של ייאוש ומרד. המילים לוקחות אותנו אל התגובה המיידית וההרסנית של העם לבשורת המרגלים, תגובה שהחלה בתלונות פנימיות והסתיימה בסירוב מוחלט לקיים את ההוראה האלוהית.
הפרשנים מסכימים כי המילה וַיֵּרָגְנוּ מבטאת עניינים של תלונה, בכי ותרעומת [אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. תלונות אלו התרחשו בְאׇהֳלֵיהֶם. בלילה ההוא, ליל תשעה באב, ישב כל אחד מן המרגלים באוהלו, בכה וקונן על כך שנשותיהם וילדיהם עתידים ליפול בידי הכנענים. בכייה זו הדביקה את השכנים, עד שכל השבטים געו בבכי יחד באוהליהם [אלשיך]. מטרת התלונות הללו בתוך האוהלים הייתה להניא ולייאש זה את זה מן העלייה לארץ ולמלחמה [מאירי], מתוך טענה שה' הוציא אותם ממצרים מתוך שנאה, כדי להשמידם ביד האמורי [מלבי"ם, מאירי].
בעקבות זאת לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה', כלומר הם סירבו לעלות לארץ והמרו את פיו [מאירי]. חוסר השמיעה אינו רק סרבנות למעשה, אלא חוסר אמונה מוחלט בדבר ה' [מצודת דוד]. שורש החטא נעוץ בכך שהם ייחסו לה' חוסר יכולת להושיע אותם מידי הגויים [מלבי"ם, אלשיך]. בכך הם התעלמו מקול ה' ששמעו בעצמם במעמד הר סיני, בו הכריז כי הוא זה שהוציאם ממצרים, ופגמו באמונתם בכוחו להגן עליהם [אלשיך].