ההיסטוריה של עם ישראל רצופה במחזוריות של חטא, צרה וישועה, והכתוב חושף כאן פער טרגי בין העוצמה האדירה של הניסים האלוהיים לבין היכולת האנושית להפנים אותם. מתואר כאן הכישלון הרוחני של דור יוצאי מצרים, שהחל עוד בהיותם בארץ העבדות והגיע לשיאו על שפת הים.
החלק הראשון של הכתוב, אֲב֘וֹתֵ֤ינוּ בְמִצְרַ֨יִם לֹא הִשְׂכִּ֬ילוּ נִפְלְאוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א זָ֭כְרוּ אֶת רֹ֣ב חֲסָדֶ֑יךָ, מצביע על העיוורון הרוחני של העם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנפלאות והחסדים מתייחסים למכות שהונחתו על המצרים תוך כדי הבדלה והגנה מוחלטת על בני ישראל, וכן לעצם ההוצאה מעבדות לחירות וקיום חסד האבות. למרות שראו את הניסים במו עיניהם, הם לא נתנו את ליבם להתבונן בהם כראוי ולא הפגינו חוכמה [מצודת דוד, מאירי, אלשיך]. יתרה מכך, היו שפקפקו באמיתות הניסים, חשדו שמדובר בתחבולה או בכישוף, ולא עבדו את ה' מתוך הכרת הטובה [מלבי"ם].
חוסר ההפנמה הזה הוביל ישירות למשבר הבא: וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף. משמעות המילה וַיַּמְרוּ היא מרדו, סירבו והכעיסו את ה' [מצודת ציון, מאירי]. כאשר המצרים רדפו אחריהם, במקום לסמוך על מי שזה עתה חולל עבורם פלאות, הם נתקפו פחד, סירבו לעבור בים, ובאו בטענות קשות בנוסח "המבלי אין קברים במצרים" [רד"ק, אבן עזרא].
הכפילות הלשונית בביטוי עַל יָם בְּיַם סוּף מעוררת דיון בקרב המפרשים לגבי מיקומו המדויק של המרד. לפי הפשט, הכוונה היא פשוט לפרט באיזה ים מדובר, והמרד התרחש על שפת הים בטרם בקיעתו [מאירי]. אולם, פרשנים רבים מזהים כאן שני שלבים של חוסר אמונה: המרד החל על שפת הים, אך המשיך גם בתוך הים עצמו.
הפרשנים מציגים מספר דרכים שבהן בא לידי ביטוי המרד בתוך המים:
ראשית, מתוך קטנות אמונה, הם חששו שכשם שהם עולים מצדו האחד של הים, כך המצרים יעלו מצדו האחר וימשיכו לרדוף אחריהם. חוסר אמון זה נפתר רק כאשר ה' הורה לים לפלוט את גופות המצרים אל היבשה, כדי שישראל יראו אותם מתים ורק אז יאמינו [תורה תמימה, רש"י, מצודת דוד].
שנית, הם התלוננו על התנאים הפיזיים בתוך הים. אף על פי שהמים נבקעו, הקרקע נותרה בוצית, והם רטנו שהחליפו את הטיט והלבנים של מצרים בטיט של הים [אלשיך, מאירי]. מצב זה אירוני במיוחד, שכן בדרך כלל אנשים המצויים בסכנה בלב ים חוזרים בתשובה, ואילו הם בחרו להכעיס את ה' דווקא שם [מאירי].
גישה נוספת אף מצביעה על כך שהיו מבני ישראל שהעבירו עמם פסל של עבודה זרה בתוך הים הנבקע [מלבי"ם].