ההתערבות האלוהית ביציאת מצרים מוצגת כרצף של אירועים על־טבעיים שנועדו לבסס את האמונה בה׳ ולשלול כל הסבר טבעי או כישופי. על אף שהזמן שחלף מאז היציאה ממצרים היה קצר ביותר, העם שכח את מושיעו בעומדו על שפת הים, ולכן ישנה תזכורת לנסים שקדמו לכך [אבן עזרא].
הכתוב מחלק את הנסים לשני מוקדים. המוקד הראשון הוא נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם. ארץ חם היא מצרים, שכן חם היה אבי האומה המצרית, והשימוש בשם זה נועד להפחית מערכם ולגנותם [רד"ק], וכן להורות שהמכות התפשטו בכל גבולות הארץ [מלבי"ם]. נִפְלָאוֹת אלו הן פעולות המשנות את חוקי הטבע [מלבי"ם]. למיקום הנסים במצרים יש משמעות מיוחדת, שכן היא נחשבה למרכז הכישוף העולמי. עוצמת הנסים נועדה לשלול את החשש שמא משה פעל באמצעות חכמת כישוף, שכן אפילו החרטומים המצרים נאלצו להודות כי מדובר ב"אצבע אלוהים" ושהם אינם מסוגלים לחקות את המעשים הללו [אלשיך].
המוקד השני הוא נוֹרָאוֹת שהתרחשו על ים סוף. מדובר בנסים מעוררי יראה [ביאור שטיינזלץ]. פעולות של הפיכת הטבע מכונות כך משום שהן גורמות לבני האדם לירא מפני ה׳, להודות לו ולהכיר בו כאדון הכל המשנה את מערכות הטבע כרצונו [רד"ק].
מתוך כך עולה התפתחות והסלמה בהתגלות האלוהית בין שני המוקדים. בעוד שהנפלאות במצרים הוכיחו שה׳ פועל בקרב הארץ ומשדד את מערכות הטבע, הנוראות בים סוף הוכיחו השגחה פרטית בלעדית שאין זולתה [מלבי"ם]. אם נותרו בעם ספקות כלשהם לאחר מכות מצרים, הרי שקריעת ים סוף, שבה ראו גם את מפלתו של השר הרוחני של מצרים, הייתה כה עצומה עד שאפילו עובדי עבודה זרה הכירו בגדולת ה׳ [אלשיך].