ה' העניש את המורדים על קנאתם בכך שהארץ פערה את פיה ובלעה אותם [מאירי]. עונש זה היה למעשה חסד של ה', שכן הארץ בלעה רק אותם ולא את כל עם ישראל שנקהל עליהם [אלשיך]. הפועל תִּפְתַּח נכתב בלשון עתיד אך משמעותו היא בזמן עבר [רד"ק], או שהוא מתאר פעולה בזמן הווה [אבן עזרא]. הביטוי עֲדַת אֲבִירָם מקיף את דתן ואבירם עצמם, את נשיהם, את טפם ואת האנשים השייכים לקרח [אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על כך ששמו של קרח, ראש המחלוקת, נעדר מן הפסוק, בעוד דתן ואבירם מוזכרים בו במפורש. יש המסבירים כי הדבר נועד לחלוק כבוד לבני קרח, ולכן הפסוק תולה את החטא והפורענות בדתן ואבירם בלבד [רש"י]. גישה אחרת גורסת כי מכיוון שברור שקרח היה המנהיג, הפסוק בוחר להדגיש דווקא את עוזריו, כדי ללמד שאדם רשע אינו יכול להוציא לפועל את רשעתו ללא סייענים [רד"ק]. בנוסף, דתן ואבירם מוזכרים במפורש משום שהם אלו שהעיזו את פניהם יותר מכולם במחלוקת [מאירי]. אשר לאון בן פלת, שלא הוזכר גם הוא בפסוק, הסיבה לכך היא שאמנם הוא עזר בתחילת המחלוקת, אך לאחר מכן התחרט ומשך את ידו ממנה [רד"ק].