לאחר חטא העגל, המוקד עובר לחטא המרגלים, תוך הצגת דחיית הארץ המובטחת וחוסר האמונה של בני ישראל כנקודת שבר.
הפרשנים מסכימים כי המילים וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה מתייחסות לשילוח המרגלים ולהוצאת דיבת הארץ. בני ישראל מאסו בארץ הטובה והמובטחת בכך שקיבלו את התלונות וטענו כי מדובר בארץ רעה האוכלת את יושביה. יש הרואים במאיסה זו תהליך מתמשך, שנבע מחוסר הערכתם הקודמת למשה רבנו בחצרות [אלשיך].
עיקר חומרת החטא מתבטאת בהמשך, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבני ישראל לא האמינו להבטחתו של ה' שהארץ טובה ושביכולתם לכבוש ולרשת אותה. כאשר נאמר להם לעלות ולרשת את הארץ, הם סירבו לבטוח בציווי האלוהי. חוסר אמונה זה הוא שהוביל אותם מלכתחילה לדרוש את שליחת המרגלים, במקום לעלות ולהילחם ללא פחד [מאירי]. מנגד, יש המפרשים כי חוסר האמונה כוון כלפי דברו של משה, שהבטיח להם כי מדובר בארץ זבת חלב ודבש [אלשיך].