ההשגחה האלוהית על עם ישראל בשעות המשבר והגלות מתעוררת בעקבות קולם ופנייתם אליו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה רִנָּתָם מתפרשת כצעקה, זעקה או תפילה שהעלו בני ישראל מתוך מצוקתם. ה' ראה את צרתם בדיוק בעת ששמע את תפילתם [מצודת דוד, אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש המבארים כי ה' ראה את צרתם מתוך תפילתם, ושמע את זעקתם בזכות אבותיהם [רש"י], ויש הרואים בתהליך זה ביטוי לחזרתם בתשובה [מאירי].
מנגד, גישה שונה מפרשת את המילה רִנָּתָם לא כתפילה, אלא כלימוד תורה. לפי גישה זו, ה' האריך את אפו וריחם על ישראל למרות שעבדו עבודה זרה, כל עוד שמע את קול לימוד התורה שלהם. רק כאשר עזבו את התורה, באה עליהם הפורענות [אלשיך].
באשר לאופי ההצלה שבאה בעקבות זעקתם בגלות [רד"ק], מוסבר כי למרות שה' ראה את צרתם וריחם עליהם, הוא לא הושיע אותם בגאולה שלמה באמצעות ניסים גלויים ועל־טבעיים. ההיענות האלוהית התבטאה באופן טבעי יותר, בכך שה' עורר את רחמיהם של שוביהם כלפיהם [מלבי"ם].