העונש הקשה מכל שהונחת על קורח ועדתו בא לידי ביטוי באש שכילתה את החוטאים [אבן עזרא]. הפרשנים מסכימים כי המילים וַתִּבְעַר־אֵשׁ בַּעֲדָתָם מתייחסות למאתיים וחמישים האיש מתוך בני ישראל שהקטירו את הקטורת ונשרפו. הפועל תְּלַהֵט משמעותו להעלות להבה ולשרוף [מצודת ציון], ויש לשים לב כי אף על פי שהפעלים בפסוק מנוסחים בלשון עתיד, הם מתארים אירוע שהתרחש בעבר [מאירי].
באשר למבנה הפסוק הכפול, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בכפל עניין במילים שונות, כדרכו של המקרא לחזור על אותו רעיון בניסוח שונה [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. לעומת זאת, יש מי שרואה בחציו השני של הפסוק תיאור של שלב נוסף בענישה. לפי גישה זו, בעוד שהאש מתייחסת לשריפת מאתיים וחמישים האיש, המילים לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים רומזות למגפה שהחלה מיד לאחר מכן כעונש שלישי, וכאילו ניתקה להבה מתוך האש ופגעה בחוטאים מרחוק [מלבי"ם].
מתוך התיאור של העונש, ניתן ללמוד גם על חסדו של ה׳. הציון המפורש שהלהבה שרפה רְשָׁעִים מדגיש שהאש פגעה באופן מדויק רק באותם רשעים שחטאו במעשה זה, והותירה ללא פגע את יתר בני ישראל שנקהלו במקום [אלשיך, שטיינזלץ].