ההיסטוריה של עם ישראל רצופה במעגליות טראגית של משבר, ישועה אלוהית ובגידה חוזרת. התנהלות זו בולטת במיוחד בתקופת השופטים, שבה חסד אלוהי מתמשך נענה בכפיות טובה פעם אחר פעם, מה שהוביל לבסוף להתדרדרות מוחלטת של העם.
ה' האריך את אפו כלפי העם, וכאשר היו בצרה וזעקו אליו, פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם [רש"י]. הישועה החוזרת ונשנית התבצעה לרוב על ידי שופטים שהקים ה' כדי להושיע את ישראל מיד אויביהם [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מאירי, מלבי"ם]. אולם, מיד לאחר שנכנעו וזכו להרווחה, ובעיקר לאחר מות השופט שהושיע אותם, חזרו לסורם – וְהֵמָּה יַמְרוּ, כלומר מרדו וסירבו לציית לה' [אבן עזרא, מצודת ציון, מצודת דוד, רד"ק].
הפרשנים עומדים על טיבו של מרד זה, המבוטא במילה בַעֲצָתָם. לא היה מדובר רק בנפילה מקרית ליצרי התאווה, אלא במרד מחושב שנבע מבחירה חופשית, מתוכניותיהם העצמאיות ומעצה רעה וטיפשית [ביאור שטיינזלץ, מאירי, מלבי"ם]. המרידה נבעה בין היתר מתחושת גאווה וביטחון מופרז של העם בעת ישיבתם בנחלותיהם [אלשיך], והגיעה עד לכדי כפירה ועיוות שכלי של ממש [מלבי"ם].
כתוצאה ישירה ממעשיהם, וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֺנָם. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה וַיָּמֹכּוּ גזורה משורש המציין עוני, דלות ושפלות. בעקבות חטאיהם המחושבים, העם הגיע לשפל המדרגה, ונעשה מוכה, עני ונדכא לחלוטין [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, אבן עזרא]. שפלות זו התבטאה גם בהתרוקנות רוחנית מקיום מצוות [אלשיך], ואף היוותה עינוי שהביאו על עצמם במו ידיהם [מאירי]. בסופו של דבר, ההתדרדרות והעוני הובילו לגלות מארצם, שכן אם ה' היה ממשיך להכותם בעודם על אדמתם, הם היו עלולים להיכחד לגמרי, והגלות נועדה לכפר על עוונם ולהצילם מכליה מוחלטת [רד"ק, אלשיך].