לאחר פרשת בלק ובלעם, בעת שהותם בשיטים, בני ישראל התפתו לזנות עם בנות מואב ולעבוד את אלוהיהן [מאירי]. התדרדרות זו נתפסת כתוצאה ישירה של מאיסתם בארץ הקדושה, אשר גררה אותם להימשך ולהידבק בטומאה [אלשיך].
המילה וַיִּצָּמְדוּ מבטאת חיבור והיקשרות לבעל פעור [מצודת דוד]. מפרשים שונים עומדים על אופי חיבור זה: מחד גיסא, יש שרואים בכך חיבור תמידי והדוק, בדומה לכלי סגור היטב המכונה בתורה "צמיד פתיל" [מאירי, מצודת ציון]. מאידך גיסא, יש המפרשים כי מדובר בחיבור רפוי ושטחי בלבד. שורש המילה מזכיר "צמיד", תכשיט נשים המונח ברפיון על היד, בניגוד לדבקות האמיתית והמוחלטת של ישראל בה׳. אזכור התכשיט גם רומז לנשים המואביות שפיתו אותם למעשה זה [אבן עזרא, אלשיך].
הסבר ייחודי למשיכתם העזה לאליל זה קשור דווקא למזונם במדבר. המן שאכלו נבלע כולו באיברים ללא הוצאת פסולת, והעם חשש שמא כריסם תתפח ותתפוצץ. עבודת בעל פעור הייתה כרוכה בהרפיית המעיים ובעשיית צרכים, וכאשר גילו זאת ישראל, הם נדבקו בעבודה זו מתוך תחושת הקלה פיזית [מאירי].
ההמשך, וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים, מתאר את היענותם לקריאת הנשים להשתתף בסעודות הזבח של אלוהיהן [מאירי]. רוב המפרשים מסכימים כי תיאור האלילים כ"מתים" משמש ככינוי גנאי, המדגיש כי לעבודה הזרה אין כל חיות והיא משולה לגוויה חסרת רוח חיים.
מעבר להקשר ההיסטורי ולגנאי שבדבר, חז"ל לומדים מההשוואה הפסוקית בין תקרובת עבודה זרה לבין מת הלכות חמורות. כשם שגופת אדם מטמאה את הנמצאים עמה באותו חלל (טומאת אוהל), אסורה בכל הנאה, ולעולם אינה מאבדת את מעמדה האסור – כך בדיוק דינם של זבחי עבודה זרה ויין שנוסך לאלילים, המעבירים טומאה חמורה ואסורים בהנאה לנצח [תורה תמימה].