תהלים, פרק ק״ו, פסוק מ״ו

גם ברגעי השפל הקשים ביותר של הגלות והשעבוד, חסדו של ה' ממשיך ללוות את העם. המציאות הקשה של אובדן החירות מרוככת באמצעות התערבות אלוהית נסתרת, המשפיעה על יחסם של האויבים כלפי הגולים.

המילה ויתן מתקשרת לגזירת הגלות, שבה הופץ העם בארצות זרות שאינן שלו [אבן עזרא], ופוזר במקומות שונים ברחבי העולם [ביאור שטיינזלץ]. שוביהם הם האנשים שלקחו אותם בשבי [מצודת ציון].

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' פעל כדי לעורר את רחמיהם של השובים בגלות כלפי ישראל. רחמים אלו באים לידי ביטוי מעשי בכך שהאויבים נמנעים מלהכביד על הגולים את עול השעבוד יתר על המידה [מצודת דוד]. בדרך זו, אפילו בזמן הצרות והעבדות, ה' מעניק לעם חסד ומאפשר להם קיום והישרדות בסיסית בתוך המציאות הקשה [מאירי].

מנגד, יש המעניקים רובד נוסף למילה לרחמים, ומפרשים אותה לא רק כתיאור רגש החמלה של השובים, אלא כהסבר למהותה של היציאה לגלות. לפי תפיסה זו, הגלות עצמה ניתנה לעם מתוך רחמים אלוהיים, שכן היא משמשת ככפרה על עוונותיהם. עזיבת הארץ אפשרה לה לרצות את שנות השמיטה שלא קוימו ובכך הסירה את הקטרוג מעל העם, והבטיחה שה' יזכור את בריתו ולא ישמיד אותם כליל בחרון אפו [אלשיך].