האירוע הטראגי במי מריבה מדגים כיצד חטאם של העם לא רק עורר כעס כלפי שמיים, אלא גם חרץ את גורלו האישי של מנהיגם. בני ישראל התלוננו ובכך גרמו לתוצאה קשה ובלתי הפיכה עבור משה רבנו.
המילה וַיַּקְצִיפוּ נגזרת מלשון קצף וכעס [מצודת ציון], והכוונה היא שבני ישראל הכעיסו את ה' [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אירוע זה התרחש עַל מֵי מְרִיבָה, והוא מכוון למי מריבת קדש המתוארים בתורה [אבן עזרא, מאירי].
בעקבות הכעס הזה, וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה, כלומר ה' העניש את משה [ביאור שטיינזלץ] וגזר עליו למות במדבר ולא להכניס את הקהל לארץ ישראל [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, אבן עזרא]. העונש בא למשה בַּעֲבוּרָם, שמשמעותו בגלל בני ישראל ובסיבתם. המריבה וההתנגדות של העם המרו את רוחו של משה והביאו אותו לידי כעס. מתוך אותו כעס, משה ביטא בשפתיו דברים קשים ושלא כהוגן, וכתוצאה מכך לא היה יכול לדבר אל הסלע כפי שנצטווה, מה שהוביל לחטאו ולעונשו [מלבי"ם].
עם זאת, קיימת גישה אחרת הרואה בעונשו של משה ביטוי לאהבתו העמוקה של ה' לעם ישראל, אפילו בשעה שהם מכעיסים אותו. לפי גישה זו, הגזירה שמשה ימות במדבר נועדה למטרה עתידית: משה נשאר במדבר כדי שבזכותו, לעתיד לבוא, יוכלו כל בני דור המדבר שמתו שם להיכנס עמו לארץ. כלומר, הרעה שקרתה למשה הייתה למעשה למען העם ולטובתם הנצחית [אלשיך].