המעבר החד מפסגות של אמונה ושירת הודאה אל תלונות וחוסר ביטחון התרחש במהירות מפתיעה. התקופה המפויסת של בני ישראל לא ארכה זמן רב, ומיד עם הופעת הקושי הראשון הם איבדו את אמונתם בהשגחת ה'.
המילים מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו מתארות עד כמה קצר היה זיכרון הנסים. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילים מכוונות לאירוע במרה, שהתרחש שלושה ימים בלבד לאחר קריעת ים סוף. למרות הפלא העצום שחוו זה עתה, ברגע שנתקלו במים מרים הם שכחו את כל נפלאות ה', חשבו שהוא מתכוון להמיתם בצמא, והחלו להתלונן [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. אחרים מרחיבים זאת גם לתלונות החוזרות ונשנות על חוסר בלחם ובמים לאורך המסע במדבר [אלשיך, מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק, לֹא חִכּוּ לַעֲצָתוֹ, הפועל חִכּוּ משמעותו המתנה, ציפייה ותקווה [רש"י, מצודת ציון]. בני ישראל לא המתינו בסבלנות ולא בטחו ביכולתו של ה' לפתור את בעיותיהם [מאירי, ביאור שטיינזלץ]. באשר למהותה של אותה עצה אלוהית שאליה לא המתינו, הפרשנים מציעים מספר כיוונים היסטוריים ורעיוניים:
יש המפרשים כי עצת ה' הייתה לטובתם, והוא כבר תכנן לעשות עמהם חסד ולהמתיק עבורם את המים המרים במרה, אך הם לא המתינו לראות את פועלו [רד"ק, מצודת דוד].
מנגד, יש הקושרים זאת לחטא העגל, שבו העם לא חיכה להשלמת ארבעים הימים שבהם משה שהה בהר סיני כדי לדעת מהי עצת ה', ומיהר לחטוא [אלשיך].
גישה נוספת קושרת את הפסוק לחטא קברות התאווה. לפי פירוש זה, ה' מנע מהם בשר בכוונה תחילה, כחלק מתוכנית ועצה אלוהית שנועדה לנסות אותם, להכניע את החומר ולמנוע מהם להיגרר אחר תאוות בשרים. אולם בני ישראל לא קיבלו את ההכוונה הזו, פקפקו ביכולתו של ה' לספק להם מזון מגוון, ונכנעו ליצריהם [אבן עזרא, מלבי"ם].