ההצלה על ים סוף לא הייתה רק חילוץ פיזי מסכנה מידית, אלא שחרור מוחלט ונצחי משעבוד מצרים. הכפילות בפסוק מדגישה פנים שונות של אותה הצלה, הן מבחינת אופי האיום והן מבחינת מהות העזרה האלוהית.
הפרשנים מציגים גישות שונות לזיהוי הגורמים המאיימים. יש המפרשים כי השׂוֹנֵא הוא חיל מצרים שרדף אחרי בני ישראל [ביאור שטיינזלץ], ויש המזהים אותו כפרעה עצמו [אבן עזרא]. מנגד, קיימת גישה המחלקת בין הדמויות: השׂוֹנֵא רומז לשר הרוחני של מצרים, ואילו האוֹיֵב הוא פרעה, שהפגין את איבתו בגלוי כאשר הכריז שירדוף אחרי בני ישראל [אלשיך].
השימוש בשני תארים שונים, שׂוֹנֵא ואוֹיֵב, מצביע על דרגות שונות של סכנה. האוֹיֵב מסוכן יותר, שכן איבתו גלויה והוא דורש רעה באופן פעיל [מלבי"ם].
במקביל, הפסוק מבחין בין שני שלבים של עזרה: וַיּוֹשִׁיעֵם ווַיִּגְאָלֵם. הישועה מתייחסת להצלה הנקודתית לפי שעה מהסכנה המידית מיד המצרים [מצודת דוד, מלבי"ם]. לעומת זאת, הגאולה מבטאת שחרור תמידי ונצחי מרשותם [מלבי"ם]. בנוסף, השימוש במונח של גאולה נובע מתוך יחס של קרבה מיוחדת שיש לה׳ אל עמו [מלבי"ם].