בעקבות חטא העגל החמור, ריחפה מעל עם ישראל גזירת כליה קשה. נקודת המפנה שמנעה את השמדת האומה הייתה מסירותו המוחלטת של מנהיגם, שניצב כחוצץ בין מידת הדין לבין העם.
הפרשנים מסכימים כי המילים וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם מתייחסות לכך שה׳ גזר וחשב להעניש את ישראל בכליון. כוונה זו באה לידי ביטוי מפורש באמירתו של ה׳ למשה: "הרף ממני ואשמידם" [אבן עזרא, מאירי]. עם זאת, אמירה זו לא הייתה סוף פסוק, אלא דווקא פתח של תקווה. בעצם הבקשה "הרף ממני", ה׳ רמז למשה כי הדבר תלוי בו, והעניק לו את ההזדמנות והרשות לאחוז בו ולהתפלל בעד העם [מלבי"ם, אלשיך].
התערבותו של משה מתוארת במילים לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ. הסיבה שהכתוב תולה את ההצלה בזכותו האישית של משה נובעת דווקא מענוותנותו; כאשר משה התפלל על ישראל, הוא לא הזכיר את זכויותיו שלו, אלא תלה את הבקשה בזכותם של אחרים – האבות אברהם, יצחק ויעקב. הכלל הוא שמי שתולה בזכות אחרים, תולים לו בזכות עצמו, ולכן נכתב כאן שההצלה באה בזכות משה [תורה תמימה]. נוסף על כך, עולה כאן הבחנה מעניינת ביחסו של ה׳ לפגיעה בכבודו לעומת פגיעה בכבוד צדיקיו; בעוד שעל חטא העגל, שהיה פגיעה ישירה בה׳, הוא אפשר למשה לפייס אותו ולבטל את הגזירה, הרי שעל הפגיעה בכבודו של משה במחלוקת קורח, ה׳ קנא מיד והעניש בחומרה [אלשיך].
פעולתו של משה מתוארת כמי שעָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו. זהו משל לאדם הניצב במקום שבו נפרצה הגדר, וחוסם בגופו את הדרך כדי למנוע כניסה של כוח הרסני [מצודת דוד]. משה עמד באותו פרץ שה׳ עצמו פרץ, כדי לגדור אותו מחדש [רד"ק, מאירי]. במקום לרדת מיד מן ההר כפי שנצטווה, משה נשאר לעמוד לפני ה׳ בתפילה [אלשיך].
מטרת עמידתו הייתה לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית, כלומר לעצור את כעסו של ה׳ [ביאור שטיינזלץ]. משה הבין שכאשר ניתן רשות למלאך משחית לפעול, הוא אינו מבחין בין צדיק לרשע ועלול לכלות את כולם. לכן, הוא התפלל שהעונש לא יימסר לידי כוח משחית עיוור, אלא יישאר בידיו של ה׳, המבחין ויודע להעניש אך ורק את מי שחטא בפועל [אלשיך]. בזכות תפילה זו, אף על פי שיצא קצף ומתו חוטאים במגפה, הצליח משה לבטל את החמה הפנימית, ובכך מנע השחתה מוחלטת וכליון של העם כולו [מלבי"ם].