החטאים והבגידה הרוחנית של עם ישראל אינם עוברים ללא עונש, והתגובה האלוהית משקפת את מעגל החטא והענישה שאפיין תקופות היסטוריות כדוגמת ימי השופטים, שבהם העם חזר וסטה מדרך הישר [מאירי, ביאור שטיינזלץ]. הכעס והדחייה באים כתוצאה ישירה מזנותם הרוחנית של ישראל ופנייתם לעבודה זרה [אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על משמעות הביטויים המנוגדים המבטאים את השבר ביחסים בין ה' לעמו. וַיִּחַר אַף מבטא את הענישה שבאה על העם [מלבי"ם]. המילה וַיְתָעֵב נגזרת מן המילה תועבה [מצודת ציון], ומשמעותה שה' מאס בעמו והרחיק אותם מעליו [מאירי]. מנגד, התואר נַחֲלָתוֹ מציין את קשר האהבה והקדושה השורר בין ה' לישראל. לפיכך, פעולת התיעוב כלפי הנחלה מבטאת את ההיפוך המוחלט והטרגי של קשר האהבה הזה [מלבי"ם].
בניתוח כפל הלשון בפסוק – הכעס על העם לעומת תיעוב הנחלה – מוצגות שתי גישות להבנת אופן פגיעתה של מידת הדין [אלשיך]. גישה אחת מסבירה כי ה"אף" פועל כשליח משחית, וכאשר ניתנת לו הרשות לפגוע, הוא אינו מבחין בין רשע לצדיק. משום כך, הכעס פגע בעם כולו, ואפילו הצדיקים, המכונים "נחלת ה'", נפגעו מאותו תיעוב. גישה שניה מפרשת כי כעסו של ה' הופנה תחילה כלפי העם עצמו, אך כאשר ראה את גילוליהם ועבודת האלילים שלהם, התיעוב התרחב וחל גם על נחלתו בגלל אותן תועבות.